עקרון ההכבדה ושירותים ציבוריים

31 יולי, 2009 בשעה 05:39 | פורסם באקדמיה, ביולוגיה, צרכנות | 2 תגובות

טוב, הגיע הזמן לקצת נושאים שאינם בלשניים בכלבלוג הזה.

בשנות השבעים יצא פרופ' אמוץ זהבי עם הרעיון המהפכני, לפיו כל עולם החי מתנהג לפי מה שהוא קרא לו "עקרון ההכבדה": הטווס נושא זנב כבד וצבעוני ובכך מעמיס על עצמו ושם עצמו בסכנת גילוי ע"י אויבים, ולכן עצם ההשרדות שלו מאותתת לנקבות: "תראו איך אני מצליח לשמור על עצמי עם כל הבעיות, אני ממש חזק, תזדווגו איתי". ככל שהזנב יותר גדול ובולט, כך ההישג שבהשרדות יותר מרשים. העקרון עובד לא רק מול המין הכעור (ראיתם פעם טווסה?) אלא גם מול אויבים וטורפים. למי שמתעניין אני ממליץ בחום לקרוא את הספר, ולסטודנטים באוניברסיטת ת"א לקחת את הקורס של פרופ' זהבי (יחידה אחת).

היופי של העקרון הזה (handicap principle בלעז) הוא שיש לו יישומים גם בעולם האנושי: כלכלנים כבר בנו עליו כמה מודלים, חובבי השוק החופשי (ועבדכם הנאמן ביניהם) נעזרים בו להצדקת טיעוניהם, ועוד כהנה וכהנה.

אלא שנדמה לי שמצאתי יוצא מן הכלל: בתי שימוש ציבוריים. במקומות מרובי מתקנים כאלה, וניקח את קמפוס אוניברסיטת ת"א כדוגמה (מה לעשות, צר עולמי כעולם נמלה, שהיא אגב אחלה דוגמה לעקרון הכבדה), ה"לקוח" הממוצע הוא סטודנט (לשון זכר כי אין לי מושג מה הולך בשירותי נשים. סוף סוף יש תירוץ לשובניזם) שמכיר את הסביבה ועושה סקרי שוק, ולכן סביר שבסביבות מסוימות הוא כבר יודע לאן להיכנס ולאן לא כדאי. כמובן, אין הוא משלם עבור השירות אותו הוא מקבל, אך הוא מוסיף עבודה לגורמי התחזוקה (ובעצם כל שימוש הופך את המקום לפחות אטרקטיבי).

אז מה האינטרס של אותם גורמי תחזוקה? כמובן, לגרום למתקן עליו הוא אחראי להיות מה שפחות אטרקטיבי, במסגרת כללי ההיגינה המינימליים אליו הוא מחויב מכוח החוק וכד'. אין תהילה באסלות מבריקות ונייר טואלט רך. יש כאן סתירה לעקרון ההכבדה, שגורמת לתחרות "בית השימוש הכי מג'ויף" בין קומות ההרצאות בבנייני האוניברסיטה השונים.

(אם מישהו מכם חשב על "עקרון הכבדה" אחר שמשתמע מדיון על תאי שירותים, הרי זה על אחריותו בלבד…)

כנראה שיש כאן משהו יותר גדול שניתן להכליל, על כל שירות ממלכתי הניתן "למען האזרח", אבל נניח לזה כרגע.

אשמח לשמוע תגובות, ואם יהיו מספיק אולי אגלה לכם את הסוד הכמוס – הבניין האחד שבו בכל זאת יש שירותים מופלאים, ולמה זה כך.

2 תגובות »

RSS feed for comments on this post. TrackBack URI

  1. 1. סטיבן פינקר הציע הסבר דומה ב"לוח החלק" (לא זוכר על איזה סוציולוג/פסיכולוג אבולוציוני הוא התבסס). לפי ההסבר הזה, הטווס מראה שהוא בריא מאוד ושווה להזדווג איתו על ידי זה שהוא 'מבזבז' אנרגיה על דברים לא חשובים כמו נוצות, צבעים וכו'. כלומר הוא בריא כל כך שהוא יכול להתעסק בשטויות, וככל שהשטויות מסובכות יותר, ככה הוא בטוח יותר בבריאות הבסיסית שלו. פינקר (או ליתר דיוק המקורות של פינקר) מנסה להסביר עם קו המחשבה הזה למה אנחנו מתייחסים בהערכה לאמנים בחברה שלנו.

    2. משהו התפספס לי בטיעון שלך בעד הפרטה: חברה פרטית לא מנקה את השירותים -> הנה יוצא מהכלל לעיקרון השוק החופשי -> ניתן להסיק מכאן ששירותים ממלכתיים נחותים לעומת שירותים פרטיים בגלל שהם לא מצפים לתמורה.
    אבל הרגע הדגמת יפה ששירות פרטי שלא יכול להיות מתוגמל מיידית בכסף לא יתאמץ בכלל.

  2. על היופי של עקרון ההכבדה תקרא כאן
    http://www.notes.co.il/ben-hateva/56716.asp
    הרבה אי דיוקים בהיפותזה של זהבי


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: