Turnout, Burnout

10 נובמבר, 2016 ב- 19:35 | פורסם בEnglish, פוליטיקה | כתיבת תגובה
Since Tuesday's elections, I've been hearing a lot about the alleged irresponsibility of the American voter, not turning out for the elections. At the same time, there has been the usual fuss over the electoral college system and how some states are meaningless to bother going out to vote.

I have yet to see a piece trying to tie the two together (please correct me if I'm wrong).

My claim is simple: citing the nationwide 56.5% figure as a strong indicator for voter apathy is somewhat misleading. If a Californian feels they don't see the point in voting (and registering beforehand), it's different than a Pennsylvania voter (in this elections cycle at least, but pretty much usually). It's unfair, but understandable, if there's a (say) 15 point difference in their turnout rates.

Let's look at the numbers then, shall we? On the x axis, we'll place the ultimate victory margin (collected Thursday from Wikipedia) as a proxy for how inclined an average voter was to believe that his vote would be crucial. It's not a perfect proxy of course, as there were some state-level surprises. Maybe poll margins prior to registration deadlines would have been a better one. The y axis will denote the voting turnout (collected from electproject.org).

Before the chart, observational data: of the 11 states with highest voter turnout rate, 10 ended up with a margin under 5%. Of the 10 states with margin under 4%, only one had a turnout of less than 60%. Now you can look at the chart, including a simple linear trend line.


Forgive my dataviz-unsavviness. I wish I knew how to add state labels to each point on gsheets.

As you can see, the results are pretty straightforward. With a not-bad correlation of 0.21, it seems voters chose to turn out based on how close they anticipated the race to be in their state. I didn't leave out the outliers but they're not shown in this chart (DC is always ridiculous, this time with an 86% victory margin. Hawaii significantly undervoted with a 34% turnout, way under the next, California at 45.5%). It was cool to see Utah as a special case here with its 3-way race – a 19% D-R margin brought significantly less people to the polls than Montana or Washington state who ended up with about the same margin.

All in all, the voters who mattered in this Presidential election (tough phrasing but that's the way it is) came in at about 65%, much higher than the national average.

It's worth noting that the numbers, even for the swing states, are still low compared to most of the democratic world. But I'll also note that the US has other factors going for it, such as the no-day-off thing, or the huge amount of expats allowed to vote, which is a unique characteristic. According to electproject, these compose roughly 2% of the eligible electorate.

Series of tubes

27 דצמבר, 2013 ב- 12:53 | פורסם בEnglish, אנגלית, עולם דיגיטלי, פוליטיקה, תרבות | תגובה אחת

In 2006 (here I go, topical as ever) Senator Ted Stevens made his infamous "series of tubes" gaffe, winning him eternal ridicule.

My pet theory for Stevens's misconception has been that he'd heard of Youtube (the timeframe checks out; this is about the time it started emerging) and mis-analyzed it as "U-tube", a serial letter coding a type of tube. Generalizing, the whole Internet must be a series of the A-tube, B-tube, 1-tube and HL/9-tube, no?

I recently tried searching for some verification to this theory, or at least fellow holders of this opinion. To my surprise, I found none. Stevens himself did not give this as an explanation, but I assume it would have been an embarrassing admission the higher Youtube's popularity soared. When asked, he claimed some Internet mavens actually gave him positive feedback for the tube description (equating tubes with "pipes"). Sadly, we can't ask him anymore.

Are you a fellow U-tube-theorist?

Do you know of any?

Alternatively, can you clearly refute this theory?

קופרטינו, פלשת

30 נובמבר, 2012 ב- 15:06 | פורסם בכשל, כתיב, עברית, עולם דיגיטלי, פוליטיקה, ראיתי-שמעתי | כתיבת תגובה

בענף חקר השטויות שעושים מעבדי תמלילים מקובל השימוש במונח Cupertino למקרה שבו שגיאת כתיב מתוקנת למילה הלא-נכונה, בשל העובדה ששם העיר הקליפורנית היא ההצעה הראשונה למי שמקליד בחפזון את המילה cooperation ויוצא לו cooperatino. מקרה טיפה שונה, שנעדר בינתיים שם מקובל (אבל מזוהה עם ה"מילה" clbuttic), הוא תוצאה של החלפה אוטומטית חסרת-עידון של ביטויים גסים למקביליהם הנקיים (כאן, classic נפלה קורבן לחוק אוטומטי שמחליף ass ל-butt ולא מוודא שה-ass הוא יחידה מורפולוגית שלמה במילה. תחשבו בעברית על "דרך חעכוזים").

בטורו של דרור אידר בישראל היום היום נפלו לפחות שתי שגיאות בהיסח-דעת. על הראשונה כבר עמד אורן פרסיקו בסקירה היומית בעין השביעית – במקום "מערכת החינוך" ציטט אידר את נחום ברנע כמדבר על "מערכת הבחירות", מה שהוביל לאמירה קצת עקרה (מנסים להכניס אליה פוליטיזציה מסוכנת…). זו שגיאה מובנת – הצירוף השני נפוץ היום הרבה יותר מהראשון, ואני בטוח שלעוסקים בסיקור בימינו המילה "מערכת" מושלמת אליו אוטומטית.

השגיאה השנייה היא זו שלשמה התכנסנו. שימו לב מה קרה למילה "פלסטיים" בפסקה הבאה:

והעורך (לא) ערך

כן, כן. זו לא טעות של הומופוניה, הומונימיה, הומוקלידיה או צירופים נפוצים. עושה רושם שב-"ישראל היום" מוחל פילטר טיפש (אולי אפילו אנושי) על רצף האותיות הגס "פלסט", שמתקן אותן אוטומטית לביטוי הנקי "פלשת". שלא ישתחל איזה "פלסטיני" בטעות וינתק את הקשר ההיסטורי שבין משפחת חוסייני וגליית.

ללא מילים

19 אוקטובר, 2012 ב- 16:31 | פורסם בכשל, פוליטיקה, ראיתי-שמעתי | כתיבת תגובה

בגוף הכתבה השניה מפורטת הטענה לפיה "ביירות בטוחה יותר מלונדון או ניו-יורק".

יו דוג, שמעתי שאתה אוהב לפחד אז שמתי לך פחד בפחד כדי שתוכל לפחד מהפחד עצמו

29 ספטמבר, 2012 ב- 14:23 | פורסם ביצירתי, פוליטיקה, תרבות | תגובה אחת

זהו, השיר החדש של שלמה ארצי סגר את הפינה האחרונה בטבלה.

זה נחמן מברסלב למעלה מימין.

עד מגמתי אשר רתם את הסוסים לפני העגלה

13 מרץ, 2011 ב- 11:13 | פורסם בסמנטיקה, עברית, פוליטיקה, ראיתי-שמעתי | כתיבת תגובה

נו, כמעט. בואו לראות בדגש.

עוד היום, תהייה סמנטית על המונח "תג מחיר".

לא הוועדה הנכונה

9 מרץ, 2011 ב- 11:31 | פורסם בכתיב, עידוק, פוליטיקה, ראיתי-שמעתי | 6 תגובות

נדרשת באמת: הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת מקורות המימון של ארגונים שאינם סגורים על כללי הניקוד של ה"א הידיעה.

(טוב, במקרה של עיריית חיפה זה יותר ברור)

אגב, המקום האחרון שיהיה בו שלום הוא ללא ספק הקמפוס

נצפה בבניין שרייבר (ההוא).


Principles, Parameters and the 14th Amendment

15 אוגוסט, 2010 ב- 10:43 | פורסם באקדמיה, פוליטיקה, תחביר | תגובה אחת

The past few weeks have seen a disturbing discourse concerning the US constitution, and more specifically the 14th amendment, the first paragraph of which grants US citizenship to any person born within its borders. A new (?) movement claims this amendment, originally proposed by Lincoln's administration (along with the 13th and 15th) to right slavery's wrongs, is being abused by illegal immigrants coming to the US and "dropping an anchor baby". An important counter-argument that is being made is that these same people who so degrade the 14th amendment are often some of the more vehement defenders of the sanctity of the Constitution (and of the 2nd amendment). My major news source hints that these people are being hypocritical. The entirety of the Constitution needs to be treated with the same respect.

Article 1:

At first I was with Jon & co. on this one. Constitutions need not be taken lightly, as should Israel's Basic Laws (which will become our constitution, come the Messiah).

Then I got to thinking. Clearly not everything in the US Constitution seems to have the same importance, when it comes to the underlying principles. And then it hit me – the Principles and Parameters framework from linguistics could help understand this issue. P & P is one of Chomsky's hallmark ideas. It states that each language follows the so-called Universal Grammar by adhering to a set of universal principles (such as allowing recursion), and differs itself from other languages by assigning unique values to each of a set of parameters (for example, whether an object follows its verb or vice-versa).

Article 2:

This might apply, I propose, to the realm of Democratic Republics. Certain tenets of Western Liberalism must be realized in all democratic regimes, such as the Rule of Law or the Checks and Balances between the branches of government. These are the principles. Other decisions are left as parameters, as the differences between the US and, say, Sweden, are obvious: the level of government engagement in the health and education systems; linkage of the state with a national movement; and more. Both categories are important enough to be specified in a fundamental document such as a constitution, but the former surely reign supreme over the latter: forfeiting them is letting go of Democracy.

Article 3:

The US Constitution obviously has its "principle clauses" and its "parameter clauses". No harm would be done to the US's democratic nature if the President is elected once every 50 months. This would not be the case if the President is appointed by the Bishop of Salt Lake City.

So, my opinion? When it comes to amendments, some are more contestable than others. Argue about the 2nd, the 14th, the 16th, the 18th (it was argued about, and even repealed), or the 25th, all you will, while remembering that it's still the supreme law of the land; but leave alone the 1st, the 4th, the 5th, the 13th, the 15th and the 19th. Those embody principles, and are there for the sake of democracy.

משמר המוסף: שיא חדש

23 יולי, 2010 ב- 13:00 | פורסם בעולם דיגיטלי, פוליטיקה, ראיתי-שמעתי, רשימות | 2 תגובות

והיום בפינתנו "עובדות בסיסיות שכתבי המוסף לשבת של ידיעות לא טורחים לבדוק": טעות שנמצאת איפשהו בין "מביכה ל-"נפשעת".

כותב חגי סגל בטורו (עמ' 18) על אבא אבן והביטוי "גבולות אושוויץ":

בראיון לשבועון "טיים", מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים, אפילו מיחזר [אבן] את הגיגיו בנדון. הוא קבע שאם ישראל הייתה [כתיב במקור] משתטה לסגת מכל השטחים שכבשה ב-67' והערבים היו תוקפים אותה בפתאומיות, "היה עלול להתרחש כאן טבח מכוער יותר מאשר באושוויץ" (29.6.1973).

מלחמת יום הכיפורים, כידוע, החלה ב-6 באוקטובר 1973. אני לא חושב שאבן דיבר עליה בלשון עבר, יותר משלושה חודשים לפני שהחלה.

(ואם כבר מצרים וכאלה, אז שיהיה יום מהפכה שמח לכולם)


8 יוני, 2010 ב- 19:00 | פורסם ב15 דקות, פוליטיקה | כתיבת תגובה
So this time (last Wednesday, June 2) BBC's World Have Your Say called me up AND I could find the recording later (the whole show is here and will not be available for long).

It was about the peace activistsGaza flotilla, following an article by Prof. Fania Oz-Salzberger (daughter-of) saying she's ashamed of Israel because of its actions revolving the incident. By the time I was called on the show, they had about 7 or 8 speakers, all but two of whom were in general pro-Israeli (including the professor herself). They left me nothing to say, and so I resorted to nitpicking against the caller before me, a radical leftist Jewish American activist named Rebecca.

Since I wasn't really addressing the focus of the show, I was most justifiably cut short mid-rambling. Enjoy:

Yuval On BBC Radio, June 2 2010

(That's not me pushing a touch-tone key at 1:51, by the way)

Method of attaining global fame this time: Commenting on WHYS's Facebook status.

העמוד הבא »

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.