סרקזם בשולי המשט

1 יוני, 2010 ב- 19:00 | פורסם בפוליטיקה, פרגמטיקה | 7 תגובות

לידיעת הקורא אורן צור:

יש לי חבר (שטרם אמר אם הוא מעוניין בעילום שם או לא, אז בינתיים נפרסם לינק לטלפון וכתובת הביתית שלו) שמתמחה בתיאוריות קונספירציה שמאלניות רדיקליות (נו, חוג לבלשנות. למה ציפיתם), ואיתו אני נקלע לרוב לויכוחים פיקנטיים סביב אירועי השעה, ויכוחים שמגיעים די מהר לנקודות לא טריוויאליות בכלל. האחרון שבהם היה סביב חומסקי ואי-כניסתו לגדה. לכן ברגע שראיתי סרטון שמראה את השתלשלות אירועי אתמול מנקודה שתומכת בגרסת צה"ל, שלחתי לו לינק תחת הכותרת "לפני שאתה מתחיל".

תגובתו היתה רב-משמעית עד דמעות:

באמת מעניין מי התחיל…

נניח לעת עתה לפרשנות שמתכתבת עם הכותרת של המייל עצמו, ונראה מה עוד אפשר להבין מתגובה בלתי-משתפת פעולה שכזו:

  • הוא רציני, כלומר "לפני שנתווכח אולי ננסה לעמת בין הגרסאות". לא סביר, אני מודה, בעיקר בגלל שלוש הנקודות.
  • סרקזם א: זה לא מעניין מי התחיל. תמיד צה"ל אשם / לא היה צריך בכלל להגיע למצב / בסוף משנה כמה מתו ומאיזה צד.
  • סרקזם ב: ברור שצה"ל התחיל (כי "הוא תמיד מתחיל").

    מה שהגניב אותי זה שיש פה שני סוגי סרקזם. המבנה "מעניין [משפט שאלה]" יכול לצאת נגד שתי ההנחות: שהעיסוק בשאלה מעניין, או שהתשובה לשאלה אינה ברורה לכל.

    חביב, לא?

    Continue Reading סרקזם בשולי המשט…

    "שמאל לאומי" – על קצה השיפוד

    25 אפריל, 2010 ב- 23:41 | פורסם בפוליטיקה, ראיתי-שמעתי, תחבורה, תרבות | תגובה אחת

    טוב, אני לא יכול שלא להתייחס למניפסט הנקלה הזה. רק אליו, אגב, ולא לסערת כוס-התה של "צומת ספרים". בעיני, בסופו של דבר זה גוף פרטי ושיעשה משיקוליו מה שבא לו, כמו ש-"טיב טעם" בזמנו שקלה להפוך לכשרה מסיבותיה שלה.

    אם כן, קראתי את המניפסט העילג (יש שם פשעים שלא יאמנו נגד הפיסוק) והזחוח של יניב והספרי.
    בעיני גדולתו של הטקסט המחורבן הזה הוא שממש, אבל ממש קל לתקוף אותו גם מימין וגם משמאל. אתן פה רק שתי טעימות (בלי מתנחלים ומשתמטים!), היתה לי רשימה ארוכה של טענות אבל אין לי ראש לזה. זה גם לא באמת בלוג פוליטי.

    • מימין (או בעצם, "מעובדות"): בעמוד 23 מנסים להראות השניים כמה הסכסוך הוא באשמת כולם וזה ממש לא משנה, פעם ישראל מסרבת לשלום ופעם הפלסטינאים / הערבים. הדוגמה שלהם? החלטות מועצת הבטחון 242 ו-338, שעליהן "אנחנו (ישראל) אמרנו לא ואכלנו אותה". אז זהו, שלא. 43 שנה, לך תזכור את שלושת הלאווים. מעניין אם גם "מערכת החינוך הכושלת" משכיחה אותם מהנוער של היום. שוב בשם האיזון הקדוש ממציאים עובדות בשמאל, אפילו אם הוא לאומי.
    • משמאל: עמ' 63-64 מוקדשים לליקוק לרב עובדיה יוסף ולהכרה בגדולתו כפוסק. לא קשה לתאר מה היתה הערכתם אליו כפוסק אילולא פסק ההלכה שלו לפיו מותר להחזיר שטחים (הם מדגישים את עמדתם בציינם את הפסק הזה פעמיים). האם עדיין היה גדול הדור אילו היה מוציא פסק הפוך? (בעצם לא צריך לדמיין. הרי יש חרדים שבשבילם הרב אלישיב הוא גדול פוסקי הדור. אופס).
      הסיבה שהשמאל הלא-לאומי (וחלק לא קטן מהימין, אגב) מתחלחל מהתרבות החרדית היא לא שהיא "פרימיטיבית". זה שהיא דורכת על הפלורליזם, ועל השוויון במובן המקורי שלו (כלומר, זכויות שוות), ועל חופש הבחירה של הפרט במסגרת הקהילה ומחוצה לה. לא הומאנית, ולא מתונה (עמ' 64). רומסת.
      ועוד דיסוננס קטן שהספניב מצויים בו – חלום הרכבת שלהם (עמ' 19). המחסום הכי גדול בעיניי העומד בפני הפחתה משמעותית של מספר הרכבים הפרטיים במדינה הוא העובדה שאין תחבורה ציבורית בשבת וחג. הנני מצהיר בריש גלי שכשהרכבת עליה חולמים השמאלאומים תיסע גם בשבת, וכשיהיו אוטובוסים גם בערים שאינן חיפה, לי לא יהיה יותר מה לעשות עם אוטו. אך רגע, מי זה מפריע לחזון הירקרק והורדרד הזה להתממש? אה, נכון, גדול הדור, הוד התחשבותו (עמ' 64), המר"ן שתוקע אותי בבחירה בין מכונית בזבזנית למוניות שירות מונופוליסטיות.

    זהו. רק קצת. הבטחתי לעצמי לא להמשיך. רק למען השם, שמישהו ילמד את הספרי איפה שמים פסיקים ואיפה לא.

    It's Bibi, see?

    28 מרץ, 2010 ב- 14:50 | פורסם ב15 דקות, עולם דיגיטלי, פוליטיקה | 7 תגובות

    הדרך לתהילה בעולמנו הדיגיטלי היא, מסתבר, קצרה.

    לפני כשנה ערכה צפון קוריאה עוד אחד מצעדי ההתרסה שלה נגד העולם המערבי. באותה עת עשה אובמה את צעדיו הראשונים בכריכת הגרעין האיראני ומאחזי הגדה, ותגובתו השונה בתכלית כלפי הגרעין הקוריאני הרגיזה אותי. אז כתבתי תגובה נרגזת באתר של ה-BBC, והשארתי באופן חצי-אופייני את המייל האמיתי שלי.

    כבר באותו יום קיבלתי מייל מאחת התחקירניות בתוכנית "עולם, אמור את דברך" ברדיו ב.ב.צ* העולמי, שביקשה שאני אעלה לשידור באותו יום ואדבר בנושא תוכנית הגרעין הצפון-קוריאנית מתוך השוואה לזו האיראנית.

    אז מהר שלחתי לה מספר טלפון, ואמנם באותו ערב אמרתי את דברי:

    Yuval On BBC Radio, May 25 2009

    למה נזכרתי בזה עכשיו? אז זהו, שהם אלה שנזכרים. מסתבר שהם שמרו אותי במאגר המגיבים הקבוע שלהם, ומאז כל כמה חודשים אני מקבל מהם בקשה להתארח שוב, טלפונית כמובן (קמצנים, שישלחו כרטיס טיסה פעם!). בהינף טוקבק קניתי את עולמי. אז היו כמה פעמים שלא יכולתי, ואחת שהייתי בהתרעה ובסוף לא עליתי. שלשום (26/3) סופסוף עליתי שוב, לשיחה מהנה עם יושב ראש הלובי ה"פרו-ישראלי" "רחוב י" על כמה ביבי תמיד אשם בכל ועל איך מגדירים משא ומתן. לקח אחד שלמדתי, אגב, הוא לא לקרוא יותר לעולם טורים של בן-דרור ימיני. אבל נניח לזה.

    אלא מאי? מסתבר שהתוכנית היא בת שעתיים, ורק השעה השנייה משודרת לכלל העולם. אני לא הספקתי להקליט בעצמי את השיחה, ובאתר של התוכנית אני לא מוצא בכלל הקלטה של השעה הראשונה. אז ברגע שאמצע, אעדכן את הפוסט.

    בינתיים חג שמח או כשר לכולם!

    Continue Reading It's Bibi, see?…

    אינטרס? מעניין.

    14 ינואר, 2010 ב- 09:02 | פורסם באנגלית, לקסיקון, סמנטיקה, עברית, פוליטיקה, תחביר, תרגום | כתיבת תגובה

    אינטרס היסטורי? עוד יותר מעניין (דגש).

    מאן דהוא

    25 דצמבר, 2009 ב- 14:03 | פורסם בעולם דיגיטלי, פוליטיקה, ראיתי-שמעתי, רשימות | 3 תגובות

    עניין נחום ברנע והבלוגרים הוא כבר חדשות בנות יותר מחודשיים, ועושה רושם שנכתב על הנושא הרבה יותר מדי (תמצית: ברנע חושב שבלוגרים אינם עיתונאים אמיתיים, כותבים מה שבא להם ללא ביסוס וללא מחקר אמיתי, ושלל טענות דומות שנשמעות בערך כל יום, כמו מחר בתיק תקשורת). אותי הדבר הטריד פחות כבלוגר ויותר כאדם עם זכרון לעובדות.

    ברנע (שהוא בעל הטור הפוליטי-מדיני היחיד אותו אני קורא באדיקות שבועית, אגב) חוטא לא מעט בשגיאות עובדתיות בסיסיות, בדגש על תחום ההיסטוריה בת זמננו. מהתקופה שבה טרם תיעדתי את השגיאות (לכן אין לי מראה מקום מדויק) אני זוכר שתיים בבירור: בקיץ 2007 כתב בטורו שההתנתקות היתה "לפני שנה" (ולא היא*), ובתחילת 2009, תקופת המירוץ לקואליציית נתניהו, טען כי בבחירות 2003 הליכוד "בראשות נתניהו" זכה ל-12 מנדטים (מה שקרה דווקא ב-2006).

    לאחר עניין הבלוגרים החלטתי להתחיל לתעד את השגיאות ביתר דקדקנות. אז כתבתי לעידו קינן המצויין על הטעות הבאה:

    ב-23/10 שירבט מאן-דהוא על מקלדתו שבאוקטובר 1998 התנהל משא ומתן על חתימת "הסכם חברון", שזו קפיצה מעניינת בזמן להסכם שנחתם בינואר 1997.
    ההסכם שהוא דיבר עליו, כמובן, הוא הסכם וואי. קל להבדיל בין ההסכמים: אחרי חברון בני בגין התפטר. אחרי וואי התפרקה הממשלה.

    אבל שגיאה זו לא פורסמה במדורו "התיקונים", כנראה כי בעין השביעית כבר החליטו לרדת מברנע, שכן תאכלס הם חייבים לו די הרבה.

    אז חיכיתי לשגיאה הבאה של ברנע (שאותה קל לזהות בעין בלתי מזויינת, בכל זאת יש גבול לשעמום שלי), וזו הגיעה רק היום (סחתיין נחום, החזקת מעמד חודשיים). הטור משותף לברנע ולשמעון שיפר, ונכתב שם כי גלעד שליט נחטף ביולי 2006. אלא ששליט נחטף לעזה ביוני 2006.

    ואני תוהה: כותבים, עורכים. הביטו בפוסט המסכן הזה. כל אחד מהלינקים לעובדות נמצא לאחר חיפוש של 10-20 שניות. בטור ממוצע מופיעות לא יותר מ-3 עובדות היסטוריות כלליות (אירועים מוכרים ולא אנקדוטות אישיות). כל כך קשה לוודא שאין טעויות? ואיזה מין רושם זה יוצר על הבלוגרים אותם אתה מתייג כמתעלמים מעובדות?

    Continue Reading מאן דהוא…

    תזכורת: כך נולד הצבע הכתום

    22 אוקטובר, 2009 ב- 05:33 | פורסם בפוליטיקה | 6 תגובות

    זכור לי, שבתקופת ההתנתקות וקצת אחריה הייתי דוגם מדי פעם כמה אנשים ושואל אותם אם הם זוכרים איך התחילה הזדהותם של המתנגדים להתנתקות עם הצבע הכתום.

    קיבלתי הרבה תשובות יצירתיות יותר או פחות, עם קשרים עמוקים לעבר ועם שיקולי תועלת פשוטים, ואף לא תשובה נכונה אחת. חיפוש היום מגלה כמה רעיונות יצירתיים במיוחד.

    אז אמנם עברו כבר מאז ההתנתקות כמה קסאמים מתחת לפילדלפי, אבל רק עכשיו יש לי בלוג אז זה שווה את התזכורת:

    ובכן, קמפיין המתנחלים נגד ההתנתקות התחיל בתפירת טלאים צהובים לחולצותיהם. אני זוכר את זה היטב, ומסתבר שגם בנענע למישהו יש חוש כרונולוגי, כמו לח"כ-דהיום דניאל בן-סימון. תרעומת ציבורית אדירת מימדים הובילה לשינוי צבע הטלאים לכתום, ובהמשך לזניחת הרטוריקה ולשינוי צורתם לסרטים פשוטים.

    אז לסיום, למה כתום? פשוט כי זה דומה מאוד לצהוב. לתשומת לב המכנים את עצמם "כתומים", הזהות שלכם מושתתת על זילות השואה.

    — אין בפוסט זה כדי להביע את עמדתי לגבי ההתנתקות, אז או היום. רק להביע עמדתי לגבי השימוש בסמלי השואה לצרכים פוליטיים. —

    Attempted Peace

    10 אוקטובר, 2009 ב- 22:01 | פורסם באנגלית, פוליטיקה, תרבות | 5 תגובות

    Everybody was caught off-guard upon hearing the news of Barack Obama receiving the Nobel Peace Prize, including himself. The premature win, for a man nominated within 10 days of assuming office (nominations for the prize are decided by February 1st) and whose track record shows many speeches and few actions, with an arguable minority of these actually promoting peace, brought me to reminisce on a lovely quotation from The Simpsons. The speaker is my favorite character, arch-villain Sideshow Bob, regarding his series of incarcerations:

    Attempted murder? Now honestly, what is that? Do they give a Nobel prize for attempted chemistry? Do they?

    So no Bob, we're not quite there yet, but almost: they now give a Nobel prize for attempted peace.

    « העמוד הקודם

    בלוג בוורדפרס.קום.
    Entries וכן תגובות feeds.