אל תנדבו לי מידע

21 דצמבר, 2012 ב- 14:00 | פורסם בעולם דיגיטלי, עידוק, צרכנות, ראיתי-שמעתי, תחבורה | כתיבת תגובה

אני משתמש חצי-מרוצה של תל-אופן. מבחינתי, על המחיר הדי-מגוחך שהם לוקחים למנוי שנתי (240 ש"ח), משתלם להסתפק בזמינות חלקית ובאופניים דפוקים מדי פעם (מה גם שאיכות השירות משתנה כל הזמן, וכרגע אנחנו בגל חיובי די ממושך). ועם התלונות הרבות שיש והיו לי, אני חייב לומר ששירות הלקוחות מצוין.

לפעמים מצוין מדי: בטבלה שיש באתר למעקב אחרי ההשכרות האחרונות, יש עמודה בשם "דריכת מנעול". בכל בדיקותי עד עכשיו היא תמיד היתה על "דרוך". השבוע מצאתי אותה על "לא דרוך", ותהיתי אם יש השלכות על סגירת ההשכרה שלי.

פרוק ונצור

לפחות שיהיה פרוק ונצור

המוקדנית בשירות הלקוחות איששה את תחושתי – אם יש שם תחנת החזרה, ומשך זמן, אין מה לדאוג. ההחזרה נקלטה. מצב ה"לא דרוך" דווח כנראה כתוצאה מכך שעבר זמן רב יחסית בין השלחת מוט הנעילה של האופניים לעמדה ובין דריכת המנעול, ואינו רלוונטי למצב ההשכרה.

אז למה, מתכנני אתר תל-אופן, לדווח על כך בכלל? למה אני כמשתמש מסוג "לקוח" צריך את העמודה הזו בממשק שלי? אתם אוהבים שיחות-סרק מודאגות-למחצה למוקד השירות?

מודעות פרסומת

האותיות הקטנוניות

3 מאי, 2012 ב- 10:04 | פורסם בכשל, סמנטיקה, פרגמטיקה, צרכנות, ראיתי-שמעתי | 2 תגובות

קופון למסעדה ברמת החייל (לא, לא חי"ל. אל תנסו אותי). מה כתוב שם, באותיות הקטנות?

שעות פעילות למימוש: א'-ש', 12:00-24:00 – למעט יום ו', 12:00-17:00

אני הבנתי את זה מקריאה ראשונה כ-"ב-12-17 ביום שישי הקופון לא תקף". בקריאה שניה, עם קצת ידע-עולם והגיון בריא, ברור שהמשמעות הפוכה: "12-24 הן שעות התוקף, למעט יום שישי שבהם השעות הן 12-17" טועים. מוסרים לי שהקריאה הראשונה היא-היא הנכונה. הגיון מנחה? זאת לא אדע. צדקו וטעו ושוב צדקו. מהמגיב האמיץ, ומהקופון המודפס, עולה בבירור ש-12-17 הן שעות המימוש המותרות בימי שישי. כלומר, בניגוד לשיחת הטלפון עם המקום. בקיצור, יהיה מעניין. אחרית דבר: היה מעניין, ודי מרשים. המסעדה קיבלה אחריות על הנאמר בשיחת הטלפון והשתמשנו בקופון כמובטח. כבוד לבוצ'רי.

מבלבל? כמובן. ככה זה עם הקופונים – מטרתם העיקרית היא לתסכל את המשתמש.

תיעוד בריא:

Image

[עודכן, 3/5] [עודכן דעודכן, 4/5] [עודכן דעודכן דעודכן, 5/5]

עד כ-לא ידע

3 מאי, 2011 ב- 09:36 | פורסם בסמנטיקה, עברית, עידוק, פרגמטיקה, צרכנות, ראיתי-שמעתי | כתיבת תגובה

למה פרסומאים כותבים "עד כ-", בניגוד לכללי ההגיון?

עידוק שואל, יובל עונה. דגש.

השעבוד התקע אותי

6 מרץ, 2011 ב- 21:50 | פורסם בכתיב, צרכנות, ראיתי-שמעתי, תחביר, תיקון-יתר | 6 תגובות

באחד הפוסטים האחרונים שלי בדגש, עת התחרעתי על מתקני-היתר, טענתי שדוגמה לתיקון-יתר תחבירי היא שימוש באות ה"א לשעבוד במקום שי"ן לפני פועל בעבר (כמו, נגיד, בכותרת פוסט זה). דני טען בתגובות שדבר כזה דווקא יכול להיות תקני, כמו במשפט מהמקורות "את הנעשָה אין להשיב".

במקום אחר כבר כתבתי, שמקורות-פו מתחיל להעיק עליי, ואכן הצורה הזו אינה תקנית ולא תעזור סטיה של איזה מקור (איזה, אגב? חיפושיי העלו חרס). עושה רושם שמחברי קובץ ההנחיות הזה לבגרות בתרגום מסכימים איתי (סעיף 5), וגם כאן (תחת "ה' הזיקה" רוצים פועל בבינוני). נכון לעכשיו טרם קיבלתי תשובה מהאקדמיה (שבאתרה לא מצאתי על כך סעיף).

כך או כך, מצאתי סוף סוף דוגמה, ואפילו בכתב. מעשה שהיה: מכונת משקאות קלים של משקר בלעה לי מטבע של חמישה שקלים, ושירות הלקוחות הזדרז לשלוח לי פיצוי. הנה המכתב שצורף לכרטיס הזיכוי, שבנוסף לפיסוקו השערורייתי הפיק את הפנינה הבאה:

דבר הגרם לצרכנים כעס

נו, אני שואל אתכם.

קנוניית דגני הבוקר

1 אוקטובר, 2010 ב- 05:37 | פורסם בצרכנות | 7 תגובות

רגע של צרכנות רצינית:

את דגני הבוקר האהובים עליי, קמעות-מזל, ראיתי רק פעם אחת בארץ, ברגע קסום מאין כמוהו בסופר אילנות אשר במורד דרך הים בחיפה בסופר כרמליה בחיפה.

זה כאן

זה היה בערך בשנת תשנ"ט. מאז נעלמו עקבותיהם, וכל פעם שקרוב נוסע או מגיע מארה"ב, אני מוותר על צעצועים אלקטרוניים ומארזי דוד ומבקש רק קופסה של גן העדן המרשמלואי עלי אדמות הזה.

בהעדר האהוב, במשך שנים קניתי בארץ את המקום השני, פצפוצי אורז. אלא מה? בשנים האחרונות אפילו זה אינו בנמצא. אף סופר לא מחזיק אותם יותר, מלבד לעתים בתוך מארזי השמיניות הקטנות והמרגיזות האלה (שמכריחות אותך על הדרך לקנות לפחות 5 דגנים שאתה לא אוהב, ומפקיעות את ארנקך). זאת ועוד: תמיד היו לפצפוצי אורז את החיקויים האיומים והנוראיים שלו, חסרי הטעם והצורה. עכשיו הם בכל מקום, ולמרות שהם משווקים בשקיות שאומרות כולן אני-זול-בואו-חרדים-קנו-אותי, מחירן ברשתות הגדולות זהה למחירי הדגנים ה"רציניים". אני חושד בקנוניה.

אני-דוחה-ולכן-היית-מצפה-שאהיה-זול-אבל-אפילו-אני-עולה-20-שקל

באופן כללי, מבחר הדגנים בארץ בשנים האחרונות דל באופן שערורייתי. עורי ארץ! עורו יבואנים! מה נסגר איתכם? שלחתי בקשה לחבר'ה כאן, נציגי קלוג'ס בארץ.

למישהו מהקוראים יש תובנות / הסברים / כתובת של חנות סודית שמייבאת את כל הדגנים?

[עדכון (3/10/10): הנציגים הזדרזו ושלחו את התגובה המאוד אינפורמטיבית הבאה:

שלום מר פינטר,

אנו מודים לך על פנייתך אלינו.

בהמשך לשאלתך, המוצר לא משווק בארץ למעלה מ-5 שנים

נשמח לעמוד לרשותך בכל עת

ש. שסטוביץ בע"מ

מח' שרות לקוחות

אנחה.]

נציגת שירות של HOT עבדה עליי בטלפון

20 ינואר, 2010 ב- 01:43 | פורסם ב15 דקות, וידאו, צרכנות | תגובה אחת

טוב. תשמעו סיפור:

ביום שני, 18/1, אזור השעה 23:30, החשמל בדירה שלנו חטף איזה זעץ (היתה סופת ברקים בחוץ) והמודם של הטלפון שבק.

אשתי המושלמת התקשרה לחברת "הוט" ולאחר משא-ומתן הוחלט שנציג של הוט יתקשר אלינו ביום המחרת, 19/1 בצהריים, ויתאם פגישה עם טכנאי.

רצה הגורל ואני הייתי בשיעור החל ב-11:10. היו לי שיחות נכנסות (רטט, רטט) ממספר שמזוהה אצלי כהוט (הם כבר התקשרו אליי בעבר), אז לא עניתי ומסררתי לאשתי שתצפה פגיעה.

ואכן, התקשרו אליה אחרי כדקה, תיאמו טכנאי, הוא אפילו הגיע בזמן והמודם טפו-טפו-טפו עובד.

אלא מה?

הסתבר שאותה נציגת השירות שהתקשרה למורן השאירה אצלי הודעה קודם לכן:

והתימלול להלן:

שלום יובל, מדברת שמרית מרדיו חיפה. רציתי רק לומר שזכית בהגרלה שהיתה אצלנו. אז עלית בהגרלה, תיצור איתנו קשר על-מנת לזכות בפרס, למספר 04-8XXXXXX. תודה והמשך יום טוב.

רק ליצור קשר בעשרים וארבע השעות הקרובות, שתוכל ליהנות מהפרס.

להתראות.

אז בואו נעבור על זה שוב: הודעה קולית ממספר שמזוהה אצלי כהוט, מנציגה שהתקשרה דקה אחרי זה לאשתי בנושא האמיתי, ומסרה מספר טלפון שמזוהה בבזק כזוג שגר בקריית אתא, שמתוכו לפחות האישה לא יודעת עברית.

אם מישהו מצליח לחבר את התעלומה לכדי סיפור הגיוני (או למצוא לי דרך לאמבד שמע בוורדפרס), בבקשה. התגובות פתוחות.

23/7

17 ספטמבר, 2009 ב- 01:20 | פורסם בספורט, צרכנות, ראיתי-שמעתי | כתיבת תגובה

דרך העין השביעית הגעתי למניפסט המשובח של המועצה לשידורי כבלים ולווין, שהחליטה סוף סוף לעשות קצת סדר לערוצי הספורט ולגרום לערוצי הספורט של החבילה הבסיסית לשדר, ובכן, ספורט. לא עוד פוקר וקרלינג מעונת 2002/3 בפריים טיים.

כבר בעמוד השלישי שמתי לב לבעיה חמורה:

מופיעה שם הדרישה "בעל הרשיון ישדר לפחות 168 שעות שידור בכל שבוע בערוץ". אלא מאי? בשבוע הראשון של אפריל מדינת ישראל עוברת לשעון קיץ, ובכך מקיימת שבוע ובו 167 שעות בלבד.

כל מה שעורכי-הדין המפולפלים של ערוצי הספורט צריכים עכשיו זה לגלגל עיניים, "האם מצפים מהערוצים לחרוג מגבולות הזמן והמרחב? הרי זה מגוחך", והנה חלף לו עוד ניסיון לרגולציה בארץ.

בינינו, זה לא שלא היו להם תירוצים יותר קלושים עד היום.

דקות תהילה, 0:00-0:30

9 אוגוסט, 2009 ב- 05:53 | פורסם ב15 דקות, צרכנות, תחבורה | כתיבת תגובה

שאלו אותי אם אני הבחור מהכתבה על הרכבת מלפני שנתיים.

אז התשובה היא כן. והתביעה הייצוגית עדיין בתהליכים, אגב.

קרח בטעמים

3 אוגוסט, 2009 ב- 06:00 | פורסם באיך זה שאין כזה?, צרכנות | 4 תגובות

אני גאה לפתוח את פינת "איך זה שאין כזה?", הפינה שמכירה בעובדה המצערת שיזם לואו-טק אני לא אהיה, אז אפשר לחלוק כמה רעיונות נחמדים.

והיום: אני אוהב שתיה קרה. עם זאת, אני לא אוהב שתיה מדוללת. הסלידה משתיה מדוללת גוברת על הסלידה משתיה לא מספיק קרה (אם זה היה פוסט בלשני הייתי אומר שיש כאן אילוץ דומיננטי), ולכן במסעדות מזון מהיר ובמטוסים אני מזמין את השתיה שלי בלי קרח. כי מה לעשות, הקרח הוא רק תירוץ להחדרת מים לספרייט המעודן גם ככה.

נשאלת השאלה הפשוטה: למה לא קמה איזו יצרנית משקאות קלים שרואה את עצמה יוקרתית, ומציעה קוביות קפואות של המשקאות שלה? כל כך פשוט: קרח קולה, קרח תפוזים, קרח תה. מקרר את המשקה, אבל משאיר אותו בטעם חזק עד הסוף (המר, במקרה של תה לא ממותק). שיקחו על זה קצת יותר כסף, שיהנדסו טיפה בשביל יציבות הקרח או מה שהם לא צריכים לעשות, אני בטוח שלאנשים ששותים קולה זה בין כה לא יפריע יותר מדי. ואם מספיק אנשים מרגישים כמוני לגבי השתיה שלהם, אני צופה להם הצלחה מסחררת. במיוחד אם בתור התחלה הם ישכנעו איזו רשת גדולה לפרוץ את הדרך, ואז כולם כבר יקנאו.

ותחשבו איזה מגניב יהיה לערבב משקאות ככה. רום עם קרח קולה – שתו מהר לפני שזה הופך לקובה ליברה!

תזכרו איפה קראתם את זה לראשונה.

עקרון ההכבדה ושירותים ציבוריים

31 יולי, 2009 ב- 05:39 | פורסם באקדמיה, ביולוגיה, צרכנות | 2 תגובות

טוב, הגיע הזמן לקצת נושאים שאינם בלשניים בכלבלוג הזה.

בשנות השבעים יצא פרופ' אמוץ זהבי עם הרעיון המהפכני, לפיו כל עולם החי מתנהג לפי מה שהוא קרא לו "עקרון ההכבדה": הטווס נושא זנב כבד וצבעוני ובכך מעמיס על עצמו ושם עצמו בסכנת גילוי ע"י אויבים, ולכן עצם ההשרדות שלו מאותתת לנקבות: "תראו איך אני מצליח לשמור על עצמי עם כל הבעיות, אני ממש חזק, תזדווגו איתי". ככל שהזנב יותר גדול ובולט, כך ההישג שבהשרדות יותר מרשים. העקרון עובד לא רק מול המין הכעור (ראיתם פעם טווסה?) אלא גם מול אויבים וטורפים. למי שמתעניין אני ממליץ בחום לקרוא את הספר, ולסטודנטים באוניברסיטת ת"א לקחת את הקורס של פרופ' זהבי (יחידה אחת).

היופי של העקרון הזה (handicap principle בלעז) הוא שיש לו יישומים גם בעולם האנושי: כלכלנים כבר בנו עליו כמה מודלים, חובבי השוק החופשי (ועבדכם הנאמן ביניהם) נעזרים בו להצדקת טיעוניהם, ועוד כהנה וכהנה.

אלא שנדמה לי שמצאתי יוצא מן הכלל: בתי שימוש ציבוריים. במקומות מרובי מתקנים כאלה, וניקח את קמפוס אוניברסיטת ת"א כדוגמה (מה לעשות, צר עולמי כעולם נמלה, שהיא אגב אחלה דוגמה לעקרון הכבדה), ה"לקוח" הממוצע הוא סטודנט (לשון זכר כי אין לי מושג מה הולך בשירותי נשים. סוף סוף יש תירוץ לשובניזם) שמכיר את הסביבה ועושה סקרי שוק, ולכן סביר שבסביבות מסוימות הוא כבר יודע לאן להיכנס ולאן לא כדאי. כמובן, אין הוא משלם עבור השירות אותו הוא מקבל, אך הוא מוסיף עבודה לגורמי התחזוקה (ובעצם כל שימוש הופך את המקום לפחות אטרקטיבי).

אז מה האינטרס של אותם גורמי תחזוקה? כמובן, לגרום למתקן עליו הוא אחראי להיות מה שפחות אטרקטיבי, במסגרת כללי ההיגינה המינימליים אליו הוא מחויב מכוח החוק וכד'. אין תהילה באסלות מבריקות ונייר טואלט רך. יש כאן סתירה לעקרון ההכבדה, שגורמת לתחרות "בית השימוש הכי מג'ויף" בין קומות ההרצאות בבנייני האוניברסיטה השונים.

(אם מישהו מכם חשב על "עקרון הכבדה" אחר שמשתמע מדיון על תאי שירותים, הרי זה על אחריותו בלבד…)

כנראה שיש כאן משהו יותר גדול שניתן להכליל, על כל שירות ממלכתי הניתן "למען האזרח", אבל נניח לזה כרגע.

אשמח לשמוע תגובות, ואם יהיו מספיק אולי אגלה לכם את הסוד הכמוס – הבניין האחד שבו בכל זאת יש שירותים מופלאים, ולמה זה כך.

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.